073-7576833

ספר מאת ד"ר לילך רחמים- לגלות את הגן הנעלם ילדים בטיפול

הקדמה מאת פרופ' יורם יובל:

ד"ר לילך רחמים הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי כמעט- היא כתבה ספר חדשני ומעמיק על טיפול נפשי מבלי לשכוח את הנפש. באמצעות תיאורי מקרה מציאותיים וחיים היא חושפת את הרקע המדעי של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בילדים ובמתבגרים, והיא עושה זאת מבלי לאבד את הקסם ואת הסוד בתוך ים הפרטים והעובדות. טיפול נפשי הוא מטבעו תהליך אינטימי, מורכב וחמקמק בין שני אנשים, אישי וחד פעמי ממש כמו הבעיות שבהן הוא אמור לטפל. אך מעבר לרבגוניות האינסופית של המצב האנושי מסתתרים דפוסים חוזרים של סבל- הפרעות חרדה, דיכאון, פגיעה עצמית, טראומה נפשית ועוד. בשנים האחרונות התגבש ידע מחקרי רב על דרכי טיפול נפשי יעילות בילדים ומתבגרים הסובלים מהפרעות אלה, ומתחיל להתברר הרקע הביולוגי שלהן. לא קל לשנות הרגלי מחשבה ופעולה ישנים ומזיקים, ובילדים ומתבגרים כל שינוי כזה הוא גם התפתחות- שלב נוסף בדרך אל החופש, האוטונומיה והאחריות האישית של אדם מבוגר. "לגלות את הגן הנעלם - ילדים בטיפול" מיועד לכל מי שמעורב בעשייה הזאת- להורים, למתבגרים, למטפלים, ולכל מי שרוצה לדעת יותר על האומנות של יישום התיאוריה המדעית במעשה הטיפולי. ד"ר רחמים מביאה אל הספר גם את עצמה- על הלבטים, התובנות, הרגשות והאמפתיה שלה כמטפלת, החותם האישי שבלעדיו ה"ריפוי בדיבור" הופך לטכניקה עקרה. זהו ספר קריא מאוד, אינפורמטיבי מאוד וישראלי מאוד- מורה דרך שהוא גם סיפור מסע. "לגלות את הגן הנעלם - ילדים בטיפול" נטוע ביום יום ובהווה של ילדים ומתבגרים המתמודדים עם קשיים נפשיים, ומסמן את הדרך לעתיד טוב יותר.

 

פרופ' יורם יובל, פסיכואנליטיקאי ,פסיכיאטר וחוקר מוח, הוא מרצה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ובאגף לרפואת המוח בבית החולים הדסה בירושלים. יובל הוא מומחה בתחום הנוירוביולוגיה של אהבה ורגשות. בנוסף לעבודתו האקדמית , הוא מנחה את תוכנית הראיונות "שיחת נפש" בטלוויזיה, וחיבר ספרים פופולריים הכוללים תיאורי מקרה של טיפול פסיכולוגי.

 

פרולוג מאת ד"ר לילך רחמים:

 "סוד הגן הנעלם", ספרה של פרנסס הודג'סון ברנט, כבש אותי בילדותי. זהו סיפור על חברות הנרקמת בין שלושה ילדים, מרי, דיקון וקולין, על רקע חשיפתו של גן נסתר. מרי היא ילדה אנגלייה שהוריה לא גילו בה עניין והתעלמו ממנה. לאחר מותם במגיפת כולרה בהודו מרי עוברת להתגורר באחוזת דודה באנגליה, שם היא מבלה את ימיה בבדידות. סוכנת בית קפדנית וקרה משגיחה עליה ועל קולין, בן דודה, שדבר קיומו מוסתר ממנה. מרתה החדרנית, היחידה שמתייחסת למרי, מספרת לה על גן שננעל לאחר שאמו של קולין נפטרה. מרי הסקרנית מוצאת את הגן ומשקמת אותו בסתר בעזרתו של דיקון, אחיה הצעיר של מרתה. תחת טיפוחם של הילדים הוורדים בגן חוזרים לפרוח. במסגרת שיטוטיה באחוזה מרי מגלה את קולין, ילד חולני ונרגן שאביו, דודה של מרי, מזניח אותו ומתעלם מקיומו מכיוון שהוא מזכיר לו את רעייתו האהובה. עם בוא האביב דיקון ומרי מובילים בסוד את קולין על כיסא גלגלים לבקר בגן הנעלם. בריאותו של קולין משתפרת עם פריחתו של הגן ועם פריחתה של החברות הנרקמת בין שלושת הילדים. כאשר אביו של קולין שב לאחוזה הוא נמשך אל הגן ומוצא את בנו רץ ובריא. יחד עם האב המאושר המחזיק בידו של קולין החבורה חוזרת הביתה.

 

הסיפור מהלך עליי קסם עד היום, וכאשר חיפשתי שם לספרי קפץ מעצמו מזיכרוני. הילדים בסיפור עברו הזנחה רגשית על ידי הורים ודמויות חינוכיות נוספות. ההזנחה של ההורים לא הייתה מכוונת אלא נגרמה כתוצאה מאמונות תרבותיות, השלכות של אבל וטראומה והעברה בין דורית. יש בסיפור טראומות ואובדן שמגיפים פתחים ואינם חדירים לאור ולצבעים, לריחות פריחה ולשחוקם המתגלגל של ילדים. הילדים רוקמים חברות ובעזרתה הם מוצאים מזור לכאבם ולבדידותם. שיקום הגן ופריחתו מתנהלים בד בבד עם הלבלוב בלבם של הילדים.
כמבוגרים יש לנו תפקיד מרכזי בסיפוק צורכי ביטחון והכלה לילדים. מרתה החדרנית היא הדמות הבוגרת היחידה שמתייחסת למרי ולצרכיה הרגשיים, ואולי בזכותה האחוזה נסבלת ואנושית יותר. מרתה מגלה לה, תרתי משמע וסימבולית גם יחד, שקיים גן פוטנציאלי שנזנח בעתות שכול וכאב. מרי מגלה את הגן, מוצאת בו פרחים שעדיין לא קמלו ומטפחת אותם. טיפוח הגן אנלוגי למגע עם הכאב שנגרם כתוצאה מטראומות וממשברים. פריחתו של הגן אנלוגית לתהליך ההחלמה והשגשוג לאחר טראומה. השיטוט של מרי באחוזה וגילוים של הגן ושל קולין הם ביטוי לסקרנות, עקשנות ומרדנות המהוות לדידי כוחות חיוניים המרמזים על הוורדים בלבה שלא איבדו תקווה למרות תלאותיה. הסיפור חופן את רזי הטיפול, השיקום וההחלמה. חופן רזים זה הוא סוד הקסם שאני מוצאת באמנות הטיפול. עד עצם היום הזה מרי משוטטת בין חדריי, מתעקשת למצוא את הגן הנסתר ומוצאת אותו כמעט בכל פעם מחדש.


ילדים ומתבגרים רבים סובלים מקשיים רגשיים וזקוקים לטיפול פסיכולוגי. קשיים רגשיים נפוצים בקרב ילדים הם פוביות, חרדת בחינות, חרדה חברתית, דיכאון ותסמונת פוסט-טראומטית בעקבות אירועים מאיימים. ילדים ומתבגרים רבים סובלים גם מבעיות נוירו-פסיכולוגיות כמו טיקים והפרעות קשב וריכוז אשר גורמות להם מצוקה רבה.
הורים ומחנכים, וגם הילדים עצמם, שמים לב לשינויים שחלים בהתנהגותם ובמצב רוחם אך הם מתקשים להבין מה קורה להם. הם מתחבטים כיצד לסייע ולמי עליהם לפנות לעזרה. לא אחת ההורים אינם מתמצאים בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ולעתים קרובות הם מרגישים כמהגרים במולדת חדשה כשהם מתבקשים לפתור את הקשיים של ילדיהם ולבחור עבורם טיפול יעיל. רבים מההורים אינם מכירים טיפול מבוסס ראיות, דהיינו טיפול שיעילותו הוכחה מחקרית. בעשורים האחרונים נערך מחקר נרחב בתחום הפסיכולוגיה, מדעי המוח והפסיכיאטריה והצטבר ידע עשיר שעשוי לתרום למטפלים, להורים, למחנכים, לילדים ולמתבגרים לבחור בטיפולים יעילים.

ספר זה נועד להורים, למטפלים, למחנכים ולמתבגרים אשר חפצים לבקר בחדר הטיפול ולהרחיב דעת בתחום הטיפול הפסיכולוגי.
הילדים וההורים המופיעים בספר זה מייצגים מטופלים שבהם טיפלתי במהלך העשור האחרון. אין מדובר בדמויות האמיתיות אלא בילדים שמייצגים ילדים ומתבגרים רבים שאותם פגשתי. כל פרק פורש עולם רגשי וידע פסיכולוגי ופסיכיאטרי במצבים פסיכולוגיים ומכניס את הקורא לעולמו האישי של הילד ולעלילה המתרחשת בחדר הטיפול. השתדלתי להעביר בשפתם של הילדים והמתבגרים את הרגשתם ואת חיבוטי נפשם במצבים שבהם הם חווים מצוקה ובעיות רגשיות.
בפרק הראשון בן מייצג ילדים אשר סובלים מתסמונת פוסט-טראומטית בעקבות תקיפה מינית. בפרק השני דין מייצג חיילים הסובלים מתגובות קרב. בפרק השלישי דור מייצג את הילדים שסובלים מתסמונת טורדנית כפייתית. שרון מייצגת נערות אשר סובלות מדיכאון ומתסמונת פגיעה עצמית. דניאל מייצג את סבלם של נערים אשר סובלים מחרדה חברתית. אופל הפעוטה בפרק השישי מייצגת פעוטות שסובלים מסימפטומים פוסט-טראומטיים בעקבות חוויות של פציעה וטיפולים רפואיים. בן, דין, דור, שרון, דניאל ואופל הם ילדים נורמלים שסובלים מקשיים רגשיים ויכולים להיעזר בטיפול יעיל שיסייע להם לפתור את הקשיים שהם חווים, להפחית ואף להכחיד סימפטומים ולהרגיש טוב. הוריהם של הילדים יכולים לקבל מידע, הדרכה וגם טיפול למענם ולהרחיב את השפעתו המיטיבה של הטיפול על ילדיהם.

הסבל שילדים, מתבגרים והורים חווים הוא לעתים עצום. אף על פי כן רבים מהם אינם פונים לטיפול. סיבה מרכזית להימנעות מפנייה לטיפול היא הסטיגמה של מחלת נפש, זהו מכשול אדיר שמקורו בחלוקה לא נכונה בין גוף לנפש. ככל שהמדע מתקדם, אנו יכולים לבחון באמצעות מכשור מתקדם את נבכי המוח. הידע החדיש מבהיר לנו כי קשיים רבים שילדים, מתבגרים ומבוגרים חווים נובעים מגוף ונפש, המהווים יחידה אחת. עם התקדמות המדע אנו מבינים שהסבל נגרם כתוצאה ממשתנים רבים ובהם גורמים ביולוגיים וסביבתיים, אבל בסופו של דבר הוא מותיר את חותמו על המוח ונותן אותותיו על הגוף, על הרגש ועל ההתנהגות. טיפול בדיבור ושינויים בחשיבה ובהתנהגות מביאים לשינוי והחלמה של מרכזים שונים במוח ולהחלמתו של הגוף. בששת הפרקים בספר מופיע מידע על המתרחש במערכת העצבים ובמבנים מוחיים ספציפיים בחרדה, בדיכאון, בתסמונת טורדנית כפייתית ובהפרעות פוסט-טראומטיות. הפרקים דנים באטיולוגיה, דהיינו בסיבות למצבים הללו. כיצד נוצרים מבנים בזיכרון אשר קשורים ומשפיעים על רגשות, על מצבי רוח, על חרדות ועל ההתנהגות במצבי רוח, בטראומה ובמשבר. לצערי, הסטיגמה הקיימת על טיפול רגשי וההתייחסות למצבים אלו כאל "מחלות נפשיות" מונעת מילדים וממבוגרים רבים לטפל בעצמם. הגיעה השעה להתייחס למצבי חרדה, דיכאון ותגובות פוסט-טראומטיות, להזיות ולמצבים פסיכוטיים כבעיות גופניות ונוירולוגיות אשר מתבטאות ברגש ובהתנהגות. אני מקווה שהסיפורים המוצגים בספר זה יעודדו הורים ומחנכים לא להירתע מטיפול ולהתחיל לשנות סטיגמות רווחות.

מכשול נוסף העומד בפני הפנייה לטיפול הוא סוגיית הבחירה בטיפול הנכון לקושי הספציפי של הילד. בכל פרק אני מציגה ידע מבוסס ראיות המתבסס על ספרות מקצועית ועל מחקרים אשר בדקו והשוו שיטות טיפול שונות, וזאת כדי להשיב על סוגיית בחירת הטיפול הנכון והיעיל ביותר לילדים ומתבגרים אשר סובלים ממצבי חרדה, מדיכאון, מתסמונת טורדנית כפייתית וממצבים פוסט-טראומטיים.

הטיפול שעליו אני שמה דגש בספר הוא טיפול פסיכולוגי עדכני מבוסס ראיות מחקריות. אמנם בחלק מהפרקים קיימת התייחסות מעטה לטיפול תרופתי, אך הספר אינו עוסק בטיפול תרופתי. טיפול תרופתי למצבי דיכאון וחרדה עשוי להועיל, אך רוב המטפלים בילדים ובמתבגרים יעדיפו לבחור בטיפול פסיכולוגי כצעד ראשון. לטיפול הפסיכולוגי אין תופעות לוואי כפי שיש לתרופות והשפעתו הינה ארוכת טווח. לטיפול תרופתי ללא טיפול פסיכולוגי אין השפעה ארוכת טווח, וכשיופסק, עשויים הסימפטומים לחזור ולהופיע. גורם מרכזי ייחודי לילדים שמהווה שיקול נוסף בהעדפתו של טיפול פסיכולוגי הוא הגמישות המוחית. מוחם של ילדים הוא פלסטי מאוד. גם בגילאים בוגרים יותר המוח משתנה אך בגיל הילדות תכונת הפלסטיות שלו היא אדירה. המוח אוסף כל מידע, ממיין ומארגן אותו. זהו הבסיס לפלסטיות. הטפול הפסיכולוגי אשר נותן לילדים ולמתבגרים כלים ושיטות ומלמד אותם דרכי התמודדות עם קשיים יכול להביא בזמן קצר לשינוי משמעותי במוח. עם השינוי במוח, משתנה החשיבה והיכולת לוויסות רגשי משתפרת. השינוי נותן אותותיו בהתנהגותו של הילד, ונרשמת ירידה במצוקה ובסימפטומים.

ספר זה מהווה מעין מפת דרכים או מורה למבוכה אשר עולה בפני הורים המבקשים לבחור טיפול נכון ויעיל לילדיהם. טיפול נכון המשלב גישות עדכניות ומבוססות ראיות ישפיע על חייהם של ילדים רבים שיוכלו לזכות לשגשוג חברתי, כלכלי ואקדמי. אני מקווה שספרי ישמש שגריר נאמן לעולם הטיפול בילדים ויסיר סטיגמות וחששות. כולי תקווה שספר זה מהווה שער אל הגן שלי ושל עמיתיי למסעות הטיפוליים.


שלכם, לילך רחמים 

 

פרק 2 - לשטוף את הפלשבקים בסבון טיפול בחייל עם אבל טראומטי ותסמונת טורדנית כפייתית[1]

"מסיפון אנייה מתנודדת 
הוא ירד אל רציף הנמל 
וחיכתה ברציף לו מולדת 
בדמות אוטו צבאי וסמל

 

היא את שמו בחותמת הטביעה
היא השליכה בגדיו אל השק 
ושבועה נוראה היא השביעה 
לקולו של הגשם הדק

ונראהו זוחל, או כורע
או עומד עם צלחת בתור
ונדע: ללא בית ורע 
קר ללחום את מלחמת הדור

 

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו 
לא ידיד, לא פינה למקלט
לא שמחה מן האלף הללו,
אשר לנו היו למתת

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב 
הוא קבל על החוף מידה 
אבל גם את חייו, אי בערב
הוא השיב בנפלו בעדה" (נתן אלתרמן, אחד מן הגח”ל, הטור השביעי, 1954)[2]

       

השעון מראה עשרים דקות איחור וכשאני פותחת את הדלת הוא עומד על המפתן, מרים עיניו אליי, מכחכח בגרונו, זורק "היי" וחוזר להביט בקצוות נעליו. לרגע נדמה לי שאם לא הייתי פותחת בדיוק ברגע הזה הוא כבר לא היה שם יותר. פניו מכוסות זיפים ארוכים, שערו שמנוני, מכנסי הג'ינס חגורים ולמרות זאת, כשהוא פוסע אל חדר העבודה שלי, הוא מושך אותם למעלה לאחר שהחליקו וחשפו עצמות אגן ירכיים חדות. גם עצמות הבריח מציצות מבעד לסווטשירט הלבן המוכתם כשהוא ישוב מולי. אני פותחת ואומרת: "היי, לילך, כפי שאתה בוודאי כבר יודע", והוא משיב: "דין, כמו שאת יודעת".

"נעים לי מאוד להכיר אותך סוף סוף דין, עבר זמן עד שבאת".

דין שותק שתיקה ארוכה ואני מרגישה שהוא חושש ממה שהולך לקרות כאן. אני חושבת שאולי הוא שואל את עצמו מהן ההשלכות של הביקור שלו אצל פסיכולוגית, כיצד אגיב ומה אעשה עם הדברים שהוא יספר לי. אני מחליטה לומר לו את הדברים הבאים: "דין, כל מה שנאמר פה נשאר ביני לבינך, לא אדווח על כך לצבא. לא תאושפז, לא תקבל טיפול תרופתי שלא על פי בחירתך ורצונך. אין לך מה לדאוג משום שאינך נמצא במצב פסיכוטי ואינך מסוכן לאחרים".

דין מהסס ארוכות ושואל: "איך את יודעת"?

"שוחחנו בטלפון לפני כמה ימים וגם שוחחתי עם אביך שהביא אותך אליי היום. כך אני מתרשמת מתוך השיחות הללו".

שתיקה ארוכה והססנית דוחפת אותי תמיד לומר משהו אך הפעם שלא לצורך. הוא מתחיל לדבר. "בזמן האחרון אני מרגיש שקשה לי לנשום. הדופק שלי טס ואני מרגיש...", הוא משתתק, "לא יודע איך לומר לך".

"שאתה מתנתק? אולי מתנתק מעצמך או מהמציאות?".

"איך ידעת?", הוא מביט בעיניי.

"תראה, אני לא בטוחה, אני אשאל אותך שאלות ונבין יחד. לפי מה שאביך סיפר לי בשיחת הטלפון התרשמתי שאתה חווה התקפי חרדה. יכול להיות גם שאתה חווה פלשבקים. התקפי חרדה ופלשבקים נחווים כניתוק מהמציאות ומעצמך. בכל מקרה יש היום טיפול לתופעות הללו". גופו מתוח וישיבתו חסרת מנוחה. אני ממשיכה לשאול שאלות ולדובב אותו לספר לי עוד על תלאותיו.

"אתה יכול לספר לי מעט יותר על החוויות הללו ולנסות להיזכר מתי זה התחיל?".

"כן. אני חושב ש... אני בטוח שעד השירות הצבאי שלי הכול היה בסדר. הייתי תלמיד סבבה, בגרות ביולוגיה ופיזיקה חמש יחידות, ממוצע תשעים וחמש. לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד בהמשך אבל הכול היה מתוכנן בצבא, מטכ"ל או מגלן, דובדבן. לאחר השחרור תכננו, רוני ואני, לחרוש את אוסטרליה וניו זילנד. באיזשהו שלב זה התחיל, אני לא בטוח מתי.

בפעם הראשונה חשבתי שאני עובר התקף לב. אני מכיר את זה כי אבא שלי עבר התקף לידי כשסיימתי י”ב”.

"אני מצטערת לשמוע זאת. כיצד הוא מרגיש היום?".

"בסדר, הוא שומר על עצמו. בכל בוקר הוא יוצא לג'וגינג ומשתדל לאכול בריא. הוא קיצץ מאוד בעבודה. רגע, איפה הייתי?".

"סיפרת לי שחשבת שאתה עובר התקף לב".

"אה נכון, את רואה? זה משהו שקורה לי המון פעמים, אני לא מרוכז, החשיבה שלי מפוזרת. בכל אופן החובש בדק אותי ואחר כך נבדקתי בתל השומר. אמרו לי שאין לי כלום, מה שמלחיץ אותי לאללה כי אם אין לי כלום אז מה, אני משתגע? מה כלום? איך הכול בסדר כשאני בכלל לא בסדר? אבל אז היה עוד אחד ועוד אחד".

"אתה ישן בלילה?".

"לא ממש".

"ובמהלך היום?".

"כשאני ביחידה אני נרדם בערך בחמש לפנות בוקר ומתעורר בבוקר. יש עליי המון ביקורת ורוצים להעיף אותי".

"מדוע אתה לא ישן בלילה?".

"תשמעי, ככה נוח. כשאני בבית ההורים יורדים לי מהגב. הם רואים אותי כמה שפחות, בשישי-שבת אני ישן ביום וער בלילה".

"יש סיבות נוספות שבגללן אתה ישן ביום וער בלילה?".

"תראי זה מביך, את יודעת".

"מה? לומר לי שהשקט של הלילה מפחיד אותך?".

"תגידי, את איזה פסייכי?".

"לא, סתם למדתי וראיתי הרבה חבר'ה במצבך".

"כן, היו כמה פעמים שהיו לי חלומות סיוטיים כאלה, כשאני ישן במהלך היום זה פחות מפחיד אותי".

"יודע מה זה פלשבקים?".

"נראה לי שכן".

"יש לך?".

"אני חושב שכן".

"אתה יכול לתאר לי מה קורה לך?". הוא נע בחוסר נוחות על הספה.  

"זה מפחיד אותי לספר לך".

"תנסה לסמוך עליי בבקשה".

"פלשבקים הם כמו הזיות?".

"כן".

"עם ריח? ושנדמה לי שאני רואה שם משהו ואז נבהל שזה לא היה שם מלכתחילה משום שזה לא ייתכן שהדבר קיים פה ועכשיו?".

"אתה מיטיב לתאר את התופעה, זה בדיוק כפי שאתה מתאר. ממתי את חווה את התופעות הללו?".

"אני לא ממש בטוח. בערך באותה התקופה שבה התחילו ההתקפים האלה של קושי לנשום ודופק מטורף".

"מה אתה רואה? מה אתה חווה?".

"לא נראה לי שאני רוצה לדבר על זה".

"אני מבינה. זה התחיל אחרי אירוע מסוים בצבא?".

"כן. אני חושב שמאז צוק איתן".

"אתה מוכן לנסות לספר לי מה קרה?". במשך רגעים נמתחים דין בוהה בנקודה בחלל החדר. הוא מכחכח בגרונו ואומר חרישית: "מה שחוזר ברגעים הללו זה החייל שלי שהתפוצץ לחתיכות ורוני שפתאום אני רואה אותו בלי נשמה, כאילו הנשמה טפטפה ממנו והוא עדיין עם הקסדה על הראש. הייתי הסמל שלהם, יכולתי להציל אותם וחזרתי עם ארונות. ארון אחד ריק ואחד מלא".

הוא נצור ומשפיל מבטו. הוא חוזר ומביט בי, עיגולים שחורים מסביב לעיניו מדגישים את צבע הדבש באישוניו. "אף אחד לא באמת יכול להכין אותך למלחמה. אתה נכנס מוצף באדרנלין. 'העם בגבכם, צאו להתקפה'. הילדים שמרטיבים במיטה בדרום וכותבים לך מכתבים כמו 'מכתב לחייל ששומר עליי. תעשה שהפיצוצים והאזעקות יפסיקו'. זה מה שעובר לך בראש ואז אתה שומע את הבום הראשון, את השריקות החדות של הכדורים. אתה רץ בודק את עצמך, אני בסדר? מסתכל לצדדים, בודק את החברים סביבך. אתה רואה את הטיל מול הפרצוף שלך ומצד ימין ושמאל נופלים פצמ"רים, עוד ועוד. שם אני קולט, פאק! זה לא משחק 'קול אוף דיוטי' שאני ורוני משחקים בסוני פלייסטיישן. אתה לא באימון. אני שומע את הקול בראש שלי אומר 'אתה במלחמה, אתה אשכרה במלחמה. אי אפשר לחזל"ש אחרי מלחמה, אי אפשר לחזל"ש את המוות".

"דין, סליחה, לא הבנתי אותך. מה זה לחזל"ש?".

"אי אפשר לחזור לשגרה, אי אפשר להחזיר את המתים לחיים. אני חייב לצאת לעשן סיגריה".

"אוקיי, אתה יכול לצאת לעשן במרפסת. לצאת איתך או שאתה מעדיף להיות לבד?".

"לבד".

הוא חוזר לאחר חמש דקות. "אפשר מים?".

"בטח, יש פה בקבוק וכוסות. אתה יכול למזוג לך. להכין לך אולי תה או קפה?".

"קפה שחור, שלוש סוכר. תודה".

הוא צועד חרישית אחרי למטבח ואני מכינה לו קפה. כשאני מוזגת ובוחשת את הסוכר עם הקפה הוא אומר: "מאז שקט הכי מפחיד אותי, את מבינה? שקט אבל גם הירי באימונים וצעקות, סתם צעקות של חברים שלי במקלחות".

"אני חושבת שאני יכולה לנסות להבין את מה שאתה אומר לגבי השקט, זה מכניס אותך לדריכות שעוד רגע משהו עומד לקרות?".

"כן. כשאני מטגן חביתה או משוטט בלילה בגוגל אני חושב שעוד מעט יקרה משהו ואסור לי להפסיק להיות דרוך. כשנכנסנו אמרו לנו 'לרגע אל תרגישו בטוחים, בטוח זה מסוכן'". מאז אני לא יכול שיהיו לי חיים כי הם מתים והם חוזרים אליי בלילות ואני הורג אותם ובסיוטים שלי אמא של רוני הופכת שחורה. אני רץ אליה להחזיק אותה ואז היא מתפוררת לי בין הידיים כמו אבק שריפה שחור, אבקת פחם פורחת ברוח. היא מתפזרת ונוחתת, נדבקת על שיער ראשי ועל כפות ידיי".

שפתיו של דין נדבקות זו לזו. הן מדממות והוא מקלף מהן קליפת עור יבשה ומנגב את הדם עם השרוול של הסווטשירט.

"זו הפעם הראשונה שאני מדבר על זה".

"דין, תקשיב לי טוב עכשיו בבקשה. יש לך סימפטומים של תגובות קרב, תסמונת פוסט-טראומטית ואבל טראומטי. כשאתה חווה פלשבקים אתה חווה חרדה שמתפתחת להתקפי חרדה. אני אספר לך קצת על מה שקורה לך וכשתבין אני חושבת שהסימפטומים שאתה חווה יאיימו עליך פחות. בתגובה לקרב ולאבל בנסיבות מלחמה לוחמים עלולים לפתח תסמונת פוסט-טראומטית. אבל טראומטי ותסמונת פוסט-טראומטית הן תגובות רגשיות, קוגניטיביות, התנהגותיות וגופניות המופיעות בעקבות אירועים המאיימים על  החיים. בקרבות חווית איום והיית עד לפציעה ולמוות. הסימפטומים השכיחים הם חוויה מחדש של זיכרונות מאירועים בחלומות, מחשבות, דימויים חודרניים ופלשבקים. תגובות גופניות כמו דופק מואץ והזעה, סחרחורת ותחושת עילפון מופיעות לעתים קרובות כאשר עולים זיכרונות חודרניים, בלתי רצויים מאירועי המלחמה. הדימויים החודרניים והתחושות הגופניות מאיימים ומבלבלים. פעמים רבות החשיבה מבולבלת, לא מפוקסת, ומחשבות על סכנה אפשרית דוהרות כמו רכבת משא. למרות שהסכנה כבר חלפה הגוף ממשיך לשמור על מצב של דריכות וכוננות לקראת סכנה. לעתים קרובות עולים רגשות אשמה על דברים שקרו ועל דברים שנעשו או לא נעשו. בושה וגינוי עצמי הם רגשות שכיחים על התנהגויות ופעולות שננקטו בזמן האירועים הטראומטיים. בושה וגינוי עצמי יכולים לעלות גם בעקבות ההתנהגויות והסימפטומים שנפגעי טראומה ממשיכים לחוות לאחר שהאירועים הללו כבר הסתיימו. הסימנים הגופניים, ההתנהגויות והרגשות, כל התגובות שסיפרתי לך עליהן נחוות כמסוכנות ומעוררות אימה ופוגעות בתפקוד היומיומי. הן עשויות להימשך חודשים ואף שנים לאחר סיום המלחמה, הקרב או מתקפת הטרור. כדי לעזור לעצמם, חיילים שחווים תגובות קרב, באופן טיפוסי, מנסים להקהות את רגשותיהם. הם נמנעים או מנסים להימנע ממצבים, מרגשות וממחשבות שמזכירים להם את הזיכרונות הטראומטיים ואת האובדן של חברים יקרים. אני רואה שקשה לך מאוד דין. אתה מסתיר את מצבך מהמפקדים שלך ונחשף מדי יום ביומו לאימונים, ומצד שני אתה מנסה לא לחשוב או לדבר על מה שקרה לך. הבעיה היא שההימנעות מלחשוב ולדבר על אירועי המלחמה מקלה עליך בטווח הקצר אבל בטווח הארוך היא גורמת לפלשבקים, לסיוטי לילה ולרגשות מעיקים. עצם הישארותך ביחידה חושפת אותך שוב ושוב לדברים ולתכנים שמאיימים עליך".

דין מקשיב בשקט וכשאני מסיימת את המשפט הוא אומר לי: "וואו, את מדברת המון, חשבתי שפסיכולוגים שותקים".

"לא רק אתה חושב כך", אני מחייכת, "חשוב לי שתדע את הדברים. שתדע שאתה לא משתגע, שיש טיפול לסימפטומים שאתה חווה ושהסבל שלך יכול לבוא אל קצו". 

"את חושבת שאת יכולה לעזור לי? אני מרגיש נכה, מצולק לכל החיים. אני מרגיש שאני משתגע. אני לא שווה כלום. כל החברים שלי יצאו מזה. הם גם עברו את מה שאני עברתי אבל הם ממשיכים לתפקד ורק אני מקורקע. בשבוע האחרון לא נותנים לי לעשות כלום, לא נותנים לי להתאמן. החברים שלי ממשיכים לשרת והאחרים נמצאים כרגע בהודו".

"אתה יודע מה, דין? אני מאמינה שיש סבירות גבוהה שחלק מהחברים שלך שנמצאים כרגע בהודו מעשנים מריחואנה או עושים סמים אחרים כדי להקל את תגובות הקרב שהם חווים. אתה לא יודע מזה כי הם לא מספרים לך, בדיוק כפי שאינך מספר להם על מה שעובר עליך. ודין, עוד דבר אחד חשוב. אנחנו כן יודעים מה עוזר לצאת מזה. יש כיום ניסיון עשיר והצלחה בטיפול בתגובות קרב וטרור, עם חיילים שאיבדו חברים בנסיבות הטראומטיות הקשות של מלחמה".  

דין ממשיך להקשיב לדברי בשתיקה.

"האם יש עוד דברים שמטרידים אותך? מחשבות אובדניות? התנהגויות שחוזרות על עצמן?".

"כן. לא מחשבות אובדניות, אני לא חושב למות אבל אני רוחץ פעמים רבות את הידיים שלי".  

מבטי הונח על הסדקים החרושים המדממים בעור גב כפות ידיו. הוא מאגרף את כפותיו ומושך אותן אל מתחת לג'ינס כמי שמבקש להסוות את תלאותיו, מתבייש במכאוביו ובטרדותיו.

"אני לא יכול להפסיק. זה גם התחיל מאז הקרב. היה שם ריח של בשר חרוך, ריח של פלסטיק שרוף ושל חומרי נפץ ואבק שריפה. דם נחת על הידיים שלי ועל הפנים. כשיצאנו משם רצתי להתקלח. שפשפתי את עצמי שוב ושוב ועוד פעם עם חתיכת מגבת שקרעתי לשפשף בה את העור. אני מרגיש שאני משתגע ומאבד שליטה. אני מריח את הריח הזה והלב שלי קופץ ודוחף את השרירים ואת העור של החזה שלי. אני מזיע והידיים שלי רועדות והכי נורא זה להרגיש שאני הולך להתעלף או שאני פשוט מאבד את זה. אז אני רץ לשטוף ידיים או שאני מתקלח ושוב מתקלח ושוב שוטף ידיים, משפשף את עצמי בליפה, משפשף עד שהעור שלי כמעט נקרע. אני גם מחטא את כפות הידיים שלי בכוהל אבל כמה שאני רוחץ ורוחץ הריח הנוראי הזה לא עוזב אותי אלא רק נעשה יותר ויותר חודרני, יותר ויותר ממשי. לפעמים אני לא מצליח לצאת במשך שעות מהמקלחת ואני מותש. פעם אחת נרדמתי מתחת לזרם המים החמים. אמא שלי דפקה חזק על הדלת. אני לא שמעתי אותה. היא התקשרה לאבא שלי. מסכנה, היא מה זה נבהלה. לאחר מכן היא בכתה כל השבוע מרוב דאגה. אבא שלי נסע כמו מטורף מהעבודה ופרץ את הדלת. רק אז התעוררתי".

"אתה עובר סבל איום". הוא מתכופף וחופן את ראשו בכפות ידיו, חורש עם כף רגלו את השטיח תלם ועוד תלם.

"אני מרגיש שאני הופך אבק אדם. אני נעשה דפוק ומטורף".

"אנחנו נעבוד כצוות, דין. יחד נאחה את הקרעים ונחזיר אותך לעצמך".    

"אני רוצה לספר לך עוד משהו. אני כבר לא סומך על עצמי. שמתי לב שהתחלתי לבדוק אם דלת הכניסה אל הבית שלנו נעולה ואם נעלתי את הרכב של אבא שלי. אני בודק כמו סהרורי שוב ושוב ועוד פעם. מה שמטריף אותי זה שאני מרגיש שהזיכרון שלי נדפק ממש לפעמים. אני כן זוכר שבדקתי אבל בכל זאת רק כדי להיות בטוח שסגרתי אני בודק עוד פעם ועוד פעם. אני מתחרפן, תגידי לי?".

"לא, דין, אתה ממש לא משתגע, למרות שאתה כן מרגיש כך. אני מכירה את התופעות הללו היטב, הן ניתנות לטיפול. יש לך פלשבקים ואתה מנסה לשטוף אותם בריחות של סבון ומקרצף את העור עם חומרי חיטוי. אתה מבצע טקסי רחצה וגם טקסים של בדיקה. זה לא שהזיכרון שלך אינו תקין. אתה לא מרוכז, זה ברור, אבל נראה לי שאתה פוחד לשכוח לנעול את דלת הרכב או את דלת הכניסה לבית משום שאתה פוחד שאם תשכח יקרה משהו רע. אתה פוחד שהדבר הרע יקרה באשמתך כיוון שלא פעלת בצורה אחראית כדי למנוע אותו".

"זה נשמע לי הגיוני מה שאת אומרת", משיב לי דין ומעמיק את התלם על השטיח בעקבו.

"הרחצות שאתה רוחץ נועדו להוריד את החרדה שאתה חש כאשר אתה חווה פלשבק או נזכר פתאום במחשבה שקשורה לאירועים הקשים שעברת. אתה רוחץ כדי להגן על עצמך מפני הזיכרונות הכואבים ומפני הרגשות המאיימים. מאז הטראומה שעברת אתה מנסה למנוע בכל יום אסונות נוספים שאתה פוחד שיתרחשו".

דין מתבונן בי ואומר: "אני עייף". ואז הוא מוסיף ושואל: "תוכלי לעזור לי?". 

"בוודאי שאעזור לך".

צלצול האינטרקום קוטע את שיחתנו. "מטופלת שלי ממתינה כעת לטיפול שלה אבל בוא נקבע פגישה בעוד יומיים. אם תרצה, נקבע פגישות טיפול מסודרות. מה אתה אומר?".

"בסדר, אני אבוא".

"שישי הקרוב בשעה 11:00? תצליח להתעורר?".

"כן, מקסימום לא אלך לישון".

"קבענו, ודין, תודה ששיתפת אותי, זה לא מובן מאליו".

דין יוצא ואני יוצאת להכין לעצמי כוס קפה, שלישית במספר באותו בוקר, ומזמינה את המטופלת הבאה להיכנס לחדר העבודה שלי.

 

***

בפרק הראשון בספר הרחבתי על תגובות לטראומה ועל הטיפול בתסמונת פוסט-טראומטית. אוסיף ואכתוב כי טראומה עלולה לגרום להפרעות נוספות כמו דיכאון, התקפי פאניקה ותסמונת טורדנית כפייתית. תסמונת טורדנית כפייתית מאופיינת במחשבות אובססיביות ובהתנהגות כפייתית הגורמות לפגיעה משמעותית בתפקודם היומיומי של הסובלים מהן. אובססיות הן דימויים, מחשבות או דחפים עקשניים אשר נחווים כחודרניים ומעוררי מצוקה. כפייתיות מתבטאת בהתנהגויות נוקשות או בפעולות מנטליות שילדים ומתבגרים מבצעים במטרה להפחית את המצוקה שמתעוררת בעקבות האובססיות.

בשנים האחרונות יש עדויות לכך שתסמונת טורדנית כפייתית יכולה להתפרץ בעקבות טראומה חריפה כמו התעללות, אובדן של אנשים יקרים בנסיבות טראומטיות והלם קרב. על פי רוב, לתסמונת טורדנית כפייתית שמופיעה בעקבות טראומה חמורה יש מאפיינים ייחודיים: היא מופיעה לפתע במהלך זמן קצר או ארוך יותר לאחר הטראומה, וזאת בניגוד לתסמונת טורדנית כפייתית משפחתית או תורשתית שאין לה בהכרח היסטוריה של טראומה חמורה; התכנים של האובססיות ושל הטקסים הכפייתיים קשורים לאירוע הטראומטי. למשל, רחצה כדי לסלק ריח ותחושה של דם על הגוף.

הדמות הספרותית הראשונה בהיסטוריה שמייצגת התפרצות של תסמונת טורדנית כפייתית בעקבות טראומה היא ליידי מקבת מתוך מחזהו של שייקספיר. אציג את העלילה המרכזית של המחזה בקצרה.

ליידי מקבת שכנעה את בעלה לרצוח את מלך סקוטלנד שישן בטירתם במטרה לרשת את כיסאו. מקבת מתנגד בתחילה למזימת הרצח אך לבסוף רוצח את המלך. מקבת מביים התקף זעם, רוצח את משרתיו של המלך ומאשימם ברצח. מקבת מוכתר למלך והוא ממשיך לרצוח אנשים נוספים כדי להגן על כיסאו. על ליידי מקבת משתלטות תחושות אשמה כבדות. שייקספיר מתאר אותה כמי שהשתבשה דעתה. היא הולכת בשנתה ומנסה לשטוף דם דמיוני שהיא רואה על ידיה.

השיחה הבאה לקוחה מתוך מערכה חמש, תמונה ראשונה, ומתנהלת בין גבירת לוויה לרופא על ליידי מקבת[3]

גבירה: "תביט, הנה היא באה. זה המראה הקבוע שלה, ואני יכולה להישבע שהיא ישנה עמוק, תבחן אותה, עמוד קרוב".

רופא: "מנין לה הנר הזה?".

גבירה: "מה, הוא היה מונח על ידה, יש לידה אור כל הזמן, כך היא צוותה".

רופא: "את רואה שהעיניים שלה פקוחות".

גבירה: "כן, אבל החוש שלהם נעצם".

רופא: "מה זה מה שהיא עושה עכשיו? ראי איך היא משפשפת את הידיים".

גבירה: "זאת פעולה שגורה אצלה, לרחוץ כביכול את הידיים: אני ראיתי אותה ממשיכה בזה רבע שעה רצוף".

ליידי: "בכל זאת, הנה כתם".

רופא: "שמעי היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לזיכרון שלי".

ליידי: "רד כתם מקולל, רד אני אומרת. אחת, שתיים, טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה, חושך מצרים בגיהינום. בוז לך, אדוני, בוז, חייל ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד

לא יכול לדרוש מאתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לזקן כל כך הרבה דם בתוכו".

רופא: "שמעת את זה?".

ליידי: "למקדף ראש השבט הייתה אישה אוהבת, איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה, אתה מקלקל הכול עם הבהלות האלה".

רופא: "צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך".

גבירה: "היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה, אלוהים יודע מה היא יודעת".

ליידי: "עדיין יש פה ריח של דם, כל בשמי הערב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. עדיין יש פה ריח של דם או, או, או".

רופא: "איזו אנחה זו! הלב קורס מכּוֹבד".

גבירה: "אני לא הייתי רוצה לב כזה בחזה שלי, גם לא תמורת כל הדרת הגוף".

רופא: "טוב, טוב, טוב".

גבירה: "מהפה שלך לאלוהים, אדוני". 

רופא: "המחלה הזאת היא מעבר להתמחות שלי".

 

להבדיל אלף אלפי הבדלות מדמויותיהם של מקבת ורעייתו, דין, וחיילים אחרים, בחורים צעירים כמותו, לא הרגו את חבריהם לקרב אך הם כן חווים מוסר כליות. תחושות האשם, הפלשבקים והחרדות יכולים לגרום לאדם לבצע טקסים כפייתיים של רחצה בדומה למה ששייקספיר תאר במחזהו "מקבת". בנוסף, דין, כמו נערים ובחורים צעירים הסובלים מתגובות קרב ושכלו את חבריהם, סובלים לעתים קרובות גם מאבל טראומטי אשר עשוי להחריף התנהגויות כפייתיות. למשל, ביקור בתכיפות גבוהה וכפייתית בקבר של חברים שנהרגו, קריאה חוזרת של שמות הנופלים ביחידה, בדיקה חוזרת בראש של תמונת החבר שנהרג מתוך דאגה לשכוח אותו. הכפייתיות פוגעת בצורה ניכרת בתפקוד היומיומי של האבלים. אשמת הניצולים שהם חווים גורמת להם לאסור על עצמם לחיות, ליהנות ולשגשג.

מיטיב לתאר זאת הרב קוק בכתביו:

"מוסר הכליות של גדולי בעלי הנפש, ברצותם להסיר מעליהם כל סיג וחלאה נפשית, לפעמים תתגבר יותר מהמידה, כי אין מעצור לרוח האדם. ההתגברות הזאת תביא לפעמים למאוס בעולם בחיים ובכל המעשה הנעשה תחת השמש" (עין אי"ה, ברכות ב', עמ' 326).

 

הטיפול בתסמונת טורדנית כפייתית אשר מופיעה יחד עם תסמונת פוסט-טראומטית ואבל טראומטי משלב טיפול בחשיפה ממושכת שתיארתי בפרק הקודם, עם טיפול בחשיפה עם מניעת תגובה שפותח לראשונה בשנת 1966 על ידי Victor Meyer, שוכלל והורחב על ידי פרופסור עדנה פואה ועמיתים. בטיפול זה חושפים את המטופל למצבים, למחשבות, לאנשים ולאובייקטים מעוררי מצוקה ומעודדים אותו לא לבצע פעולות כפייתיות וטקסים שהמטופל מבצע כדי להפחית מצוקה. טיפול בחשיפה ומניעת תגובה נחשב כיום לטיפול היעיל ביותר והוא מתבסס על מחקרים רבים שהוכיחו את יעילותו במבוגרים ובילדים.

 

***

דין מצלצל בפעמון הדלת יומיים לאחר מכן ואנו מתחילים בטיפול ממוקד בתגובות קרב ואבל. אני מסבירה לו מהן התגובות השכיחות לטראומה ואבל על חברים שנהרגו בקרב. אני מסבירה כי הסימפטומים הכפייתיים מסייעים לו לנסות להשיג שליטה ולסלק את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים.

"אתה חווה פלשבקים ומריח ריח של דם ושריפה, אתה חושב שאינך מסוגל להתמודד עם הזיכרונות ועם הריחות הללו ובתגובה אתה מנסה לסלק את הפלשבקים באמצעות רחצה. הרחצה מרגיעה אותך ומסייעת להוריד את החרדה. הבעיה היא שהשטיפה מסייעת לך להרגיש יותר טוב בטווח הקצר אבל אז מופיעים שוב פלשבקים וריחות, שוב אתה רוחץ ידיים או מתקלח, מה שיוצר מעגל מרושע של פלשבקים ורחצות שאתה כבול בתוכו".

"זה מדויק, את מתארת בדיוק מה שעובר עליי", הוא אומר לי.

"אני רוצה להסביר לך כעת על אבל טראומטי. אבל טראומטי עלול להתפתח בתגובה לחוויית אובדן של אדם קרוב בנסיבות טראומטיות פתאומיות כמו קרב או טרור. חוויית האובדן של אדם קרוב מעוררת באופן טבעי עצב, כעס, הלם, תדהמה, געגוע ופחד. עם חלוף החודשים והשנים אנו מוצאים את הגשר המאחד בין העבר, ההווה והעתיד. עם חלוף הזמן אנו לומדים להשלים עם המציאות החדשה בלעדי האדם היקר שנהרג. אחד הדברים שעוזרים לנו לקבל את מותו של חבר יקר היא היכולת להרהר בו ולקיים עמו קשר בזיכרון. הקשר המופנם בזיכרון מחליף את הקשר הממשי שחדל. לשם כך אנו זקוקים לאפשרות להישען על זיכרונות עם האדם שאיבדנו, זיכרונות מתוך היחסים עמו בעבר, חוויות ואירועים משותפים, זיכרונות המעוררים רגשות שמחה ועצב, התרגשות וכעס. הבעיה היא שהרבה חבר'ה שסובלים מתגובות אבל טראומטי מתקשים לחשוב ולהיזכר בחבר שנהרג משום שההיזכרות בו מעוררת בהם זיכרונות מאיימים ואשמה. זיכרונות קשים הקשורים לנסיבות הטראומטיות של המוות".

"איך אני יכול להמשיך בחיים בלי רוני? אני חייב לזכור אותו כל הזמן. הוא מת, אז אני אפסיק לבקר את הקבר שלו? אני אצא עם חברים או מישהו אחר יחליף אותו? מה אני, בוגד?! בחיים לא יהיה לי חבר כמוהו".

אני מביטה בדין ושותקת שתיקה של הבנה והזדהות. הוא קם ויוצא לעשן במרפסת.

אני ממתינה לו בחדר העבודה שלי שיחזור, אירועי חיים מעיקים מהבהבים כמו מתוך מסרטה ישנה, מקרינים עצמם באופן עצמוני על הקיר מולי.

לאחר שהוא שב אל חדר עבודתי אני מבקשת את רשותו להמשיך חרף הקושי. הוא מאפשר לי. אני מסבירה לדין מה נעשה יחד בטיפול ונותנת הסברים למשימות ולשיטות שנערוך במסענו הטיפולי המשותף. אני מסבירה לדין שעל מנת להפחית את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים והכפייתיים אנו נערוך חשיפות הדרגתיות למצבים בחיים שמעוררים בו מצוקה. למשל, לבקר במקומות שבהם הוא ורוני נהנו לבלות יחד, להפחית את תדירות הביקורים בבית הקברות, להתקלח פעם אחת ביום במשך לא יותר מרבע שעה.

"אני אבקש ממך בהמשך לסבן את ידיך פעם אחת בלבד רק לאחר שתצא מהשירותים". אני מוסיפה ומסבירה שהחשיפות תסייענה לו להרגיש שהוא מסוגל לשרוד את המצוקה הרגשית.

"הן תסייענה לך לחוות את העובדה ששום דבר מסוכן אינו קורה לך כאשר אתה חושף את עצמך למצבים ורגשות שמהם אתה נמנע".  

"סליחה, כן?! תסלחי לי ממש אבל את השתגעת לגמרי".

"זה בסדר, דבר אליי את מה שאתה מרגיש".

"אם אני לא שוטף ידיים אני מתחרפן. הדופק שלי משתולל ואני מאבד את עצמי. אין לי אוויר. אם אני אזכר בדברים שעשינו יחד בבית הספר אני אכנס לדיכאון ואמות מרוב צער. אולי זה מה  שצריך לקרות, אני לא מתכוון לירות לעצמי בראש אבל אם זה יימשך כך אני לא אצליח להחזיק מעמד לאורך זמן. החרדה תחרפן אותי ואז יאשפזו אותי. את לא נורמלית". הוא סמוק ומזיע, נושם בכבדות. "אני חייב סיגריה".

"הכול בסדר, דין. זה נשמע לך מפחיד ומסוכן אבל אני מבטיחה שאנחנו לא נעשה בטיפול דברים מסוכנים. מפחידים כן, מסוכנים לא. תראה, אם תחשוב על כך אתה הרי נזכר שוב ושוב מחדש, אתה חווה את החוויות שוב ושוב מחדש ושורד את זה. עד עכשיו לא מתת או השתגעת, נכון?".

"כן, כשאת מתארת את זה כך זה נכון". הוא יוצא שוב להפסקת סיגריה ושב לחדר.

אני מוזגת לו מים והוא אומר בנימוס "תודה".

"אני מבינה שהמשימות הטיפוליות שניצבות בפנינו מפחידות. אני רוצה שתזכור שחרדה היא אנרגיה וכמו בטרייה האנרגיה שלה נגמרת. החרדה אינה עולה ועולה כמו שאתה חושב. כשתספר לי על אירועי הקרב נוכל יחד לבחון מה קרה שם, יחד נוכל לעזור לך להפחית את רגשות האשמה, המצוקה והחרדה. אתה תוכל להפריד בין היזכרות לחוויה מחדש של האירוע עצמו. בעקבות ההתמודדות עם המצוקה סיוטי הלילה ילכו ויפחתו. אנחנו נעשה את זה צעד אחר צעד ונטפס על הסולם הזה שלב אחר שלב. אני אעשה את הדברים איתך כך שתרגיש יותר בטוח ומוגן. אני מבטיחה לך שאט אט אתה תוכל לחשוב על רוני בלי להיזכר בצורה לא רצונית במראות הקשים. בפגישות הבאות נערוך יחד חשיפות לדברים שמעוררים בך מצוקה על פי סולם הייררכי שנתכנן יחד. אנו נתחיל ממצבים שיעוררו בך מינימום חרדה ובכל פעם אני אעזור לך להישאר במצבים הללו, להתאפק ולא לשטוף ידיים על מנת שתוכל להיווכח שהחרדה יורדת מעצמה לאחר זמן מה ושהיא יורדת מעצמה ללא רחצה".

בפגישתנו הבאה אנו מתחילים להתכונן לחשיפות בחיי היום יום למצבים מעוררי מצוקה, פחד, אשמה וצער.

"בוא נחשוב על מצבים שונים וננסה לדמיין מהי רמת המצוקה שתרגיש כאשר תתחיל לעשות אותם".

"מה למשל?".

 "כמה מצוקה תתעורר בך לדעתך אם תשאיר את הרכב של אביך סגור אך לא נעול?".

 "ואקח סיכון שיגנבו אותו?".

 "כן".

 "אני יודע? בסולם בין אפס לעשר את אומרת?".

 "כן".

 "ארבע".

 "מעולה, בוא נמשיך".

 "להתבונן בתמונות עם רוני מהתיכון?".

 "חמש. לא יודע, אולי שש".

 "לשבת בבית קפה בשכונה?".

 "ארבע. לא יודע, מה אם מישהו שאני מכיר ישאל אותי עליי ועל רוני?".

 "לבקר בקניון קטן שאין בו הרבה אנשים?".

 "נראה לי ששש".

בדרך זו אנו ממשיכים לדרג את סולם החשיפות.

למשימה ראשונה שבחרנו מתוך הרשימה ההייררכית דין ואני יוצאים לבית קפה קטן בשכונה בה הוא מתגורר. אני ממתינה לו מחוץ לבית הקפה, על פי בקשתו, והוא מגיע בזמן. הג'ינס שהוא לובש מחליק מדי פעם אבל הסווטשירט מריח מאבקת כביסה ומרכך של אמא. דצמבר שמשי, הוא ואני במשקפי שמש בפאתי בית הקפה. קפה רביעי שלי באותו היום. דין מבקש מהמלצרית מיץ תפוזים. הוא נראה מתוח וסורק את הסביבה.

"פעם ראשונה שאני יושב מאז בבית קפה". 

"מה אתה מרגיש ומה אתה חושב?".

"לא יודע, מוזר. אני יודע בהיגיון ששום דבר לא יקרה אבל בכל זאת אני מתוח מאוד ודרוך כאילו מרגיש שמשהו רע עומד לקרות".

"זה טבעי להרגיש כך, אנחנו נמשיך לשבת פה עד שהדריכות תרד. מה עוד אתה מרגיש?".

"אני חושב שאשמה, מה אני עושה פה? כאילו שזה לא בסדר לבלות בבית קפה כשרוני מת".

"כך יכולים להרגיש בהתחלה. יש לזה אפילו שם, 'אשמת ניצולים'".

"תגידי לי, לכל דבר יש לך שם?", הוא מחייך.

"אתה צוחק עלי אה? הלוואי שהיה לי שם לכל דבר, זה עוזר לתת שמות ולשים תופעות מבהילות ומבלבלות תחת כותרת. הכותרת מרגיעה אותנו משום שהיא מבהירה שאם התופעה מוכרת אז מישהו בוודאי מכיר אותה, חקר אותה ובוודאי ידע גם כיצד לפתור אותה. לי, למשל, יש בעיה עם דברים שאין להם שמות".

"הגיוני", הוא משיב לי, "כשאת הגדרת מה יש לי וסיפרת לי מה עובר עליי אני הבנתי שאת כנראה תדעי איך לעזור לי ולכן אני סומך עלייך ועושה את מה שאת אומרת. לא יודע, אולי גם    הסמכותיות הזו שיש בך מארגנת אותי".

"אני בטוחה בכך שתרגיש טוב כבר במהלך הטיפול משום שיש לי ניסיון רב ואני מאוד מאמינה במה שאנחנו עושים. כל כך הרבה פעמים כבר ראיתי שאמנם הוא לא פשוט אבל הוא עובד, הטיפול הזה". 

"אני מקווה".

"מה אתה היית אומר לרוני אם הוא היה במצבך? אם המצב היה הפוך?".

"שבית קפה זה בית קפה, זה לא מסיבת טבע".

"בדיוק".

"את בסדר את", הוא צוחק בהקלה. האמת? גם אני.

אני לוגמת מההפוך ודין נשען מעט לאחור לספוג על עפעפיו את ליטופיה החמימים של השמש.

במפגשים הבאים אנו מטפסים בסולם ההייררכיה ומתבוננים בתמונות מחזור מהתיכון. הוא מתאר חוויות מטיולים שערכו יחד ובשבוע שלאחר פגישתנו הוא קובע ספונטנית עם חברים מהתיכון. הם נוסעים בסוף השבוע לטיול במסלול שערכו בי"ב בשביל ישראל יחד עם רוני. בפגישה שלאחר הטיול הוא מספר לי: "צחקנו ובכינו ואחרי זה יצאנו לבר ושתינו לזכרו. אנחנו נמשיך וניקח אותו אתנו לכל מקום".

ביחידה תומכים בדין ונותנים לו חופשה על מנת שיוכל לקבל טיפול ולהחלים. בין הפגישות שלנו אני מלווה אותו בשיחות טלפון שבהן אני מעודדת אותו ותומכת בו, כאשר הוא מוצף חרדה ותחושת גועל בזמן שהוא עושה מאמץ עילאי לא לשטוף את ידיו, כשהוא חווה פלשבקים ובהם הוא רואה דם על ידיו ומריח סביבו ריח של בשר חרוך.

חמישה שבועות של טיפול דו שבועי מפחיתים את החרדה והפלשבקים. עם זאת, הסימפטומים עודם עקשניים. אני מסבירה לדין כי עלינו לעבור לשלב הבא של הטיפול והוא השלב שבו אנו מבצעים יחד שחזור ממושך של הזיכרונות הטראומטיים בצורת חשיפה ממושכת בדמיון. אני מבקשת מדין לשחזר את האירועים שהוא עבר.

"דין, אני מבקשת ממך לספר את סיפור הטראומה, מתחילתו ועד סופו, כמה פעמים. בכל פעם שתסיים לספר תתחיל מחדש. אנחנו נעשה זאת במשך כשלושים דקות במעגלים. אני מבקשת ממך לספר את זיכרון הטראומה בלשון הווה ובעיניים עצומות כדי לאפשר לך להחיות ולהתחבר לרגשות ולמראות, לקולות ולריחות. אנחנו נקליט את הסיפור על גבי הסלולרי שלך כדי שתוכל להאזין לו בבית וכך לבצע חשיפות חוזרות בין הפגישות שלנו, חשיפות שבהן אתה תקשיב להקלטות בבית. אנחנו נמצאים כעת בחדר העבודה שלי, במקום בטוח, ואני נמצאת פה איתך ואעזור לך. שחזור באופן הזה מחייה מחדש את הזיכרון ומאפשר לעבד רגשית ולעכל את מה שקרה לך במהלך האירוע הטראומטי. השחזור מאפשר להפריד בין העבר להווה ולהבין שהזיכרון הוא זיכרון וכי הדברים אינם קורים שוב בהווה. הוא גם מאפשר לארגן את הזיכרון בצורה רציפה משום שזיכרונות טראומטיים הם על פי רוב מבולבלים ואינם מאורגנים. במחקרים נמצא קשר בין ארגון הסיפור על רצף לבין ירידה בסימפטומים הפוסט-טראומטיים".

"איזה הסבר ארוך ומפורט. לא, שלא תביני, זה משכנע בתיאוריה, אבל אני חייב סיגריה, אני לא חושב שאעמוד בזה".

"אני פה אתך ומסייעת לך. אתה תספר את מה שקרה ואני אבקש ממך שלמרות שתריח ריחות או תחווה חוויות חושיות אחרות אתה תמשיך לספר ולא תקום לשטוף ידיים. גם בהמשך היום אני מבקשת ממך לנסות לא לשטוף ידיים".

"אני חייב סיגריה".

הוא יוצא לעשן סיגריה ושב לאחר עשר דקות ארוכות, בולע אוויר בנשימה עמוקה ואומר: "אספר אבל בעיניים פקוחות".

"בסדר", אני נעתרת והוא מתחיל.  

"כל הדרך מתפוצצים עלינו פצמ"רים, חול ואבנים עפים על הנגמ"ש. זה לידי. אנחנו יוצאים מהנגמ"ש, מחפשים מטענים לפירוק. פתאום פיצוץ, דברים עפים סביב. אני צועק לכולם 'תפסו מחסה' ומרגיש רטיבות על הפנים שלי, נוזל רטוב חם. אני בטוח שנפצעתי. אני חייב לשטוף ידיים, אני לא יכול עם הריח הזה".

הוא קם, נושם נשימות מהירות. אני קמה אליו, מבקשת רשות לאחוז ידיו בידיי.

"תנשום איתי, תסתכל עליי לאט, נשימה כמו שלימדתי אותך, שאיפה קצרה ונשיפה ארוכה עמוקה. תזכור שאתה במקום בטוח, פה איתי בחדר. דין, תסתכל עליי. אני פה איתך. אנחנו בחדר. אני מחזיקה את ידיך. תסתכל על כפות ידיך, אין עליהן באמת דם, רק בזיכרון. אתה חושב שאתה חייב לשטוף את ידיך אך אתה לא באמת חייב לשטוף ידיים. אתה מסוגל לשאת את הזיכרון הזה".

אני אוחזת את כפות ידיו בידיי, עוטפת אותן.

"אתה מרגיש את הידיים שלי. החום נפלט מכפות הידיים שלי שאוחזות בכפות הידיים שלך. עוד נשימה כפי שלימדתי אותך, שאיפה קצרה ונשיפה ארוכה, עמוקה ארוכה. הנה גל החרדה יורד, הנה אתה נרגע. אתה מסוגל לשאת את הזיכרון בגבורה. בוא, שב. בוא נמשיך". הוא מתיישב וממשיך.

"אני שקט. אני מפקד המבצע, אני לא יכול לצעוק כמו איזה שפן סתם ככה 'אני פצוע'. גם לא כואב לי שום דבר. פתאום אני רואה חייל רץ קדימה, אני מזהה שזה גור. הוא צועק 'מחבל' ורץ אחריו. יש מטענים בכל מקום ואז אני שומע בום, פיצוץ מטורף וענן ורוד משפריץ אל השמים ולכל הכיוונים, נוחת על הידיים שלי ועל הפה שלי. אני מפה לא יוצא חי, אני חושב. מתחילים לירות עלינו עוד פצמ"רים, אנחנו רצים לתפוס מחסה. אני צועק לכולם 'תפסו מחסה'. הנמרים מסביבנו נוסעים ויורים, אנחנו נכנסים לתוך מבנה הרוס וממשיכים לירות. רוני על ידי. הראש שלו נופל. רוני, יא גזור, אתה ישן? רוני, אני צועק ואז אני קולט. טפטוף של דם זורם על פניו מתחת לקסדה שלו, ואני מפקד על הצוות, אני לא יכול להתפנות אליו, אנחנו יורים ויורים. אז משתרר רגע של שקט, אני מוריד את הקסדה של רוני, בודק דופק, אין דופק. אני מנסה לבצע החייאה. אני צועק בקשר 'חובש, רוני נפצע, משנה תורן כאן קודקודון, הרדוף במצב קשה'. אני ממשיך לבצע החייאה. אני חושב שצלע נשברת. בטוח, היא נשברת, לפחות אחת. כשהחובש מגיע הוא כבר קובע את הסוף".    

העיניים שלו רטובות, הגב שלו זקוף ורגליו רועדות והוא שואל אותי: "לספר שוב?".

"כן, בבקשה. אני רואה שקשה לך ואתה עושה עבודה מדהימה. מה רמת המצוקה שאתה חווה עכשיו?".

 "אני יודע? תשע, אני רוצה להפסיק".

"דין, תראה, אנחנו מדברים כעת ואתה שלם. אתה לא מתפרק ואתה לא משתגע. אתה שורד את הזיכרון ואת החרדה. סיפרת לי את הסיפור פעם אחת ואתה בסדר גמור. כעת חשוב שתבצע את החשיפה לזיכרון פעם נוספת כדי שתוכל להיווכח שהחרדה יורדת וששום דבר מסוכן אינו קורה לך. אתה לא משתגע, לא חווה את האירועים, אלא נזכר בהם. אני מזכירה לך שהדרך להפסיק את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים היא להתמודד עם הזיכרונות ועם הרגשות המתעוררים במקום לנסות לברוח או להימנע. בוא תתחיל שוב בבקשה".

דין מהסס אך חוזר ומספר פעם נוספת את זיכרונות האירועים שעברו עליו ועל חבריו לקרב. בכל פעם שהוא מסיים לספר את הזיכרונות הטראומטיים הוא מתחיל, על פי בקשתי,  לספרם מחדש. בסיום הפגישה הוא תשוש ומבולבל. אני מתקשרת לאבא שלו שממתין לדין למטה בבית הקפה לעלות אליי וללוות אותו למכונית.

בפגישות הבאות דין מצליח לספר על זיכרון הקרב בעיניים עצומות. הוא מאפשר לעצמו להתחבר לרגשות ולתחושות ובין הפגישות הוא נעזר באביו. יחד הם מקשיבים לסיפור המוקלט. החשיפות החוזרות והממושכות לסיפור הטראומה מאפשרות לדין להיזכר באירועים ולבחון זיכרונות ומחשבות שעוררו בו רגשות אשמה. החשיפות מפחיתות את עוצמת החרדה שחווה, הן מסייעות להאיר את זיכרון הקרב באור שונה ובפגישתנו הבאה הוא מספר: "בזמן שהקשבתי להקלטה השבוע –  דרך אגב עשיתי את זה לבד, בלי העזרה של אבא שלי – נזכרתי שצעקתי לגור 'גור תעצור'. אבל הוא ממשיך לרוץ ואני צועק 'יש מטענים בכל מקום, תעמוד' אבל הוא רץ ונהרג. ניסיתי לעצור אותו אבל היה שם רעש נוראי והוא לא שמע אותי והמשיך להסתער".

"ואולי", אני אומרת, "אולי הוא שמע והמשיך להסתער".

"אולי".

                 

בפעם האחרונה שערכנו חשיפה בדמיון לזיכרון הטראומה, דין מסיים לספר, פוקח את עיניו ואומר: "היום היה לי הרבה פחות קשה להיזכר. החרדה באמת ירדה כמו שאמרת לי בהתחלה. אין מה להשוות".

"איזה יופי, דין, אתה עושה עבודה מדהימה".

"את יודעת, לילך, אני מבין היום שאני לא אשם, עשיתי מה שיכולתי כדי לשמור על עצמי ועליהם. מה יכולתי לעשות יותר מזה נגד הפצמ"רים, הירי והמטענים? לא יכולתי לטפל ברוני במהלך הקרב. אני הייתי המפקד, אם לא הייתי פועל כמפקד היינו כולנו מתים היום. השבוע דיברתי עם החובש, שמו יוני. יוני אמר שרוני חטף כדור בראש ובחזה וכנראה נפטר בתוך רגעים ספורים".

"דין, זו הבנה מאוד משמעותית ושינוי גדול מאוד בתפיסת האירועים שעברת".

"כשסיפרתי פה את הסיפור בהתחלה הייתי כל כך בחרדה אבל בהדרגה היא ירדה, וכשהקשבתי להקלטות בבית יכולתי להקשיב לעצמי מדבר ואז חשבתי, מה לעזאזל יכולתי לעשות מעבר למה שעשיתי? אבא שלי, כמו שאת יודעת, שמע בהתחלה את ההקלטות יחד איתי וסיפר לי על זיכרונות שלו ממלחמת שלום הגליל. זה מאוד חיבר בינינו. לפני שבוע הגיע אלינו השותף שלו רפי שהוא נכה על כיסא גלגלים מאז אותה מלחמה. הם שירתו יחד הוא ואבא שלי. רפי אף פעם לא דיבר בנוכחותי על לבנון. בפעם הזאת הוא כן דיבר מעט על החברים ועל הקרבות שהם עברו. אני מתאר לעצמי שאבא שלי הזמין אותו לדבר איתי. רפי מתבטא מאוד יפה, כמו סופר. ישבנו ככה על המרפסת. נטה היום וברקע שקיעת ארגמן שנמרחה על ים בצבע אינדיגו. אני מחקה את רפי", דין מחייך, "שלא תחשבי שזה התיאור שלי, כן? ככה רפי תאר את השקיעה. אחוות גברים ממש, אה? מה את אומרת?".

"יש לי שאלה".

"כן?".

"שתיתם קפה טורקי ב-small glass?".

"את מצחיקה את", הוא צוחק צחוק חושף שיניים בוהקות משורטטות.

"עכשיו ברצינות, אספר לך משהו אישי. בגיל חמש הגעתי בפעם הראשונה עם ההורים שלי לבית הלוחם. כולם שם נראו לי גברים ענקיים אבל בלי רגליים או בלי יד או בלי חלקים אחרים בגופם. לפעמים הייתי מתבוננת בתדהמה על הפלא הזה שבו הם מפרקים רגל וקופצים לבריכה ובעור השעווה על הפנים של חלק מהם. אבא שלי סיפר לי שיש להם כזה עור בגלל שהם נשרפו. היינו מלטפים לפעמים את כלבי הנחייה שהקסימו אותי כל כך בנאמנות וברצינות שבה הם מילאו את תפקידם. והיום? אני בחבורת הבוגרים ושם יש חבר'ה בגילך וילדים חדשים שמלטפים כלבי נחייה אחרים".

קילוח דק של דמעות נופל כעת על פני לחייו.

"סליחה, דין, לא התכוונתי להעציב אותך".

"ממש לא, אני מודה לך, כי זה סוף סוף משתחרר אותי. כשאת מספרת את הסיפור שלך אני מבין שאני אחד מרבים ושכולנו עשינו מה שיכולנו לעשות".

הוא בוכה עוד שעה ארוכה ואני מתיישבת על הספה לצדו, שמה בעדינות יד על כתפו. היד שלי נעה על הכתף הרועדת שלו. אחרי הכול, דין הוא כבן גילו של הבן שלי וברגע הזה, במרחב הפוטנציאלי שמשתרע בין המציאות לדמיון, אני באיזשהו מקום גם האמא שלו. 

משימתנו האחרונה היא להיפרד מרוני. אנו מדמיינים שיחה שבה דין נפרד מרוני, פרידה שלמעשה מעולם לא התקיימה. בשיחה הדמיונית דין מודה לרוני על שנות חברותם הארוכות ומספר לו: "אחי, אני ממשיך הלאה". דין מספר כי הוא מאמין שרוני היה משיב: "גבר, תחיה את החיים".

החשיפות בחיי היום יום למצבים, למחשבות ולרגשות, ומכתב הפרידה שכתב דין לרוני, מסייעים לו להבין כי הוא יכול לשאת את הזיכרונות ואת הרגשות שהם מעוררים והוא חדל לעסוק ברחצות ובבדיקות כפייתיות. ביקוריו בקבר פחתו לביקור חודשי. הפלשבקים הולכים ונעלמים, מצב רוחו משתפר ותחושת האשמה על כך שהוא ממשיך לחיות את חייו, נהנה ומשגשג – חדלה.

לפגישתנו האחרונה דין מגיע לבוש בג'ינס לפי מידותיו. הבחנתי בכך שעלה מעט במשקל, פניו מגולחות גילוח אופנתי.

"וואו, דין, אתה נראה כמו דוגמן הבית של אמבר קומבי".

הוא צוחק במבוכה כמו ילד שקיבל פרס ממבוגר מוסמך, חיוכו מתוח וגאה. דין מתיישב על הספה ואומר:

"אני חייב לספר לך משהו. יש לי עדיין חלומות על רוני. חלומות שאני אוהב ואפילו מצפה להם. אני מזמין אותם בלילה לפני השינה. אני מתעורר מהם עצוב ואחוז געגוע, אבל החלומות האלה, אני ממש רוצה אותם והם בשבילי זמן בילוי איתו. לפעמים אני שואל אותו: 'אחי, מה אתה עושה פה, הרי אתה מת'. והוא עונה לי בקול שלו: 'אז מה אחי, אסור לבוא לביקורים? מתגעגע אליך אח שלי. מה, לא טוב?".

דין שובץ לתפקיד לא קרבי ביחידה. המשכתי לעקוב אחריו עד השחרור מהצבא. לאחר השחרור הוא התקשר אליי מדי פעם וסיפר לי שהוא חוסך כסף לנסיעה לאוסטרליה וניו זילנד ומתכנן לנסוע יחד עם חברתו החדשה למקומות שתכננו במקור הוא ורוני לטייל בהם לאחר שחרורם.

הטיפול העניק לדין משמעות שונה לתהליך האבל. הוא ימשיך להתגעגע לרוני במשך כל חייו ומהמקום שבו נגדע הרצף בין נעוריו לבחרותו הוא ימצה את עלומיו ואת התבגרותו.  הוא ימשיך לזכור את רוני, גם אם פחות בבהירות, אך בלי אשמה על כך שרגשותיו דוהים בהדרגה תחת קרניה היוקדות של שמש המזרח תיכונית.

 

***

סוף דבר,

הסיפור הבא על דויד המלך המתפלל ומתחנן לאלוהים שיציל את בנו מתאר את חוכמת הקבלה וההשלמה.

 

דויד אחוז יגון צם והתפלל על הנער ימים רבים. לאחר מות הנער חששו עבדיו לבשר לו את הגזירה. אם הגיב כה קשה בטרם מת הנער, כיצד יגיב על המוות? להפתעתם, משהבין דויד כי הילד מת קם ממשכבו, התרחץ, התלבש וביקש לאכול. לשאלתם המופתעת של העבדים הסביר המלך: "בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע יחנני יהוה וחי הילד. ועתה מת למה זה אני צם, האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שמואל ב' י"ב, כ"ב-כ"ג).

 

אחתום פרק זה במכתב שכתבה לי נערה בתום טיפול בחשיפה ממושכת. הנערה סבלה מתסמונת פוסט-טראומטית ואבל טראומטי לאחר ששכלה את חברתה הטובה ביותר בתאונת דרכים שעברה כשנה ושבעה חודשים לפני תחילתו של הטיפול. מילותיה מהוות לדעתי עדות ממקור ראשון לחוויה של מטופלים בעקבות טיפול באבל טראומטי.

 

"היום ההרגשה כבר לא טרייה, אני מסתכלת על כל העניין בצורה שונה. אני לא חושבת על זה הרבה. זה כבר לא יושב לי פה בלב. זה היה וזה קרה. היות וזו הרגשה כבר לא טרייה אז זה לא משפיע עליי כל כך. זה היה וזה קרה, אין בי אשמה. זה נותן לי לחיות בשלווה, לא הייתה לי מנוחה במשך שנתיים, לא הייתה לי מנוחה לשנייה, עכשיו אפשר לנוח. כמו שאתה צמא, צמא, צמא ואז אתה שותה, זה מרגיע אותך. וזה נותן לי שלווה. חשבתי שאם אני לא ארגיש אשמה ולא אזכור אותה, היא מתה לשווא. את, לילך, עזרת לי לשחרר סלע שסחבתי על גבי במשך תקופה ארוכה, שבאיזשהו מקום סחבתי מתוך צורך ורצון".  

 

[1]  ד"ר ניצה נקש הגתה שם זה בהרצאתה על טיפול בתסמונת פוסט-טראומטית ותסמונת טורדנית-כפייתית המופיעה בעקבות טרור וקרב

[2] נתן אלתרמן (1954). אחד מן הגח”ל, הטור השביעי. יצא לאור לראשונה בטור של אלתרמן בעיתון "דבר". בשירו הוא מביא את סיפורם של חיילים בודדים פליטי שואה אשר חירפו נפשם על הגנת המולדת במלחמת השחרור

[3]  http://www.shakespeare.co.il/play.php?play=macbeth&text=148 – תרגום כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס 

הקדמה מאת פרופ' יורם יובל:ד"ר לילך רחמים הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי כמעט- היא כתבה ספר חדשני ומעמיק על טיפול נפשי מבלי לשכוח את הנפש. באמצעות תיאורי מקרה מציאותיים וחיים היא חושפת את הרקע המדעי של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בילדים ובמתבגרים, והיא עושה זאת מבלי לאבד את הקסם ואת הסוד בתוך ים הפרטים והעובדות. טיפול נפשי הוא מטבעו תהליך אינטימי, מורכב וחמקמק בין שני אנשים, אישי וחד פעמי ממש כמו...
https://www.cbteamathome.co.il/ילדים באבל מאת ד"ר לילך רחמים:   פטירתו של אדם קרוב אינה דבר נדיר בחייהם של ילדים. כחמישה אחוז מהילדים מתחת לגיל 15 חווים אובדן מדמות משמעותית. פטירתו של אדם קרוב מהווה מצב חיים המציב בפני הורים, מחנכים ומטפלים שאלות ומשימות מורכבות. מבוגרים בסביבת הילד שואפים לגונן עליו ולמנוע מצוקה וכאב. כתוצאה מכך, פעמים רבות הם מנסים להימנע משיחה עם ילדים על רגשותיהם ומחשבותיהם ב...
טיפול בטורדנות כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder (OCD בילדים ומתבגריםמאת ד"ר לילך רחמים: https://www.cbteamathome.co.il/ לילדים, מתבגרים ומבוגרים יש לעיתים מחשבות ודאגות מטרידות, שמופיעות וחולפות. מחשבות מטרידות על סכנה, בריאות, ניקיון, הצלחה ואמונות טפלות. למשל, האם נעלתי את הדלת? האם השארתי את התנור דולק? האם העבודה שהגשתי כתובה היטב וללא טעויות? האם רחצתי את הידיים מספיק טוב? ועוד. לעיתים,...
 https://www.cbteamathome.co.il/דיכאון בילדים ומתבגריםמאת ד"ר לילך רחמים: גם ילדים ומתבגרים סובלים מדיכאון. דיכאון היא בעיה הניתנת לטיפול. היא מוגדרת כהפרעה כאשר הדיכאון הינו מתמשך ומפריע לתפקוד היומיומי של הילד. כל הילדים חשים עצובים לעיתים, אך ישנם ילדים שנראים עצובים, חסרי אונים וחסרי תקווה כמעט באופן קבוע, וסובלים מתסמינים שונים שהם מעבר למצב רוח שלילי רגיל, או מלנכוליה זמנית שמאפיינת תכופות א...
https://www.cbteamathome.co.il/ מאת ד"ר לילך רחמים, מרכז "חוסן" ע"ש כהן האריס מיסודה של העמותה לילדים בסיכון, בית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה המרכז הבינתחומי הרצליה.ומאת ד"ר איזבלה מירוצ'ניק, המרפאה לגיל הרך המרכז הרפואי זיו צפת, הפקולטה לרפואה אוניברסיטת בר-אילן.    Lilach.rachamim7@gmail.combellamir@zahav.net.il  תקצירילדים בגיל הרך סובלים מסימפטומים פוסט-טראומטיים בעקבות אירועים מאיימים כגון מ...
 https://www.cbteamathome.co.il/טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בילדים עם חרדה חברתית מאת ד"ר לילך רחמים:  ילדים עם חרדה חברתית מביעים חשש מפני האפשרות להיות מובך בפומבי, להידחות ולהתנהג בצורה שתגרום לאובדן הערכה ולדחייה על-ידי ילדים אחרים (על פי רוב קבוצת בני הגיל). רוב המצבים מעוררי החרדה הם בבית הספר או בגן הילדים ואחת הסיטואציות המאיימות ביותר היא שיחה עם בני גילם.מצבים מעוררי חרדה שכיחים הם: ל...
  תסמונת טורט (Tourette) והפרעת טיקים (TICS) https://www.cbteamathome.co.il/מאת אסנת רחמים וד"ר לילך רחמים:מהם טיקים?טיקים הם תנועות קצרות, מהירות וחסרות מטרה, החוזרות על עצמן לסירוגין. רוב הילדים חווים את הטיקים כלא רצוניים, והופעתם של הטיקים מלווה לרוב בתחושה מקומית מציקה (כמו גרוד, גירוי, מתח או כאב) או בדחף כללי מציק- הרגשה "שאני חייב/ת לעשות את הטיק או שאיני שולט/ת בו". לרוב ישנה הקלה זמנית ל...
 בריאות שלמה רשת א' סמדר טל בשיחה עם ד"ר לילך רחמים על הספר לגלות את הגן הנעלם ילדים בטיפול, על גמישות המח, על השפעות של טראומה ועל החלמה מטראומה בעזרת טיפול פסיכולוגי.     משפחה גרעינית גלי צה"ל אברי גלעד ושרון קנטור מראיינים את ד"ר לילך רחמים על טיפול בילדים בפעוטות וילדים בגיל הרך שסובלים מפוסטטראומה.    https://goo.gl/a8pDmi   הבינתחומי ורדיו תל אביב         כתבה בעיתון הארץ על הספר לגלות את ה...
https://www.cbteamathome.co.il/ מבוגרים מתבגרים וילדים רבים חווים פחדים ודאגות לפני טיסה ובזמן הטיסה. פחדים מטיסה נעים על טווח, מחשש קל עד חרדה והימנעות מוחלטת מטיסה. פחד טיסה הינו שכיח למדי, אחרי הכול, רוב האנשים מרגישים יותר ביטחון על הקרקע ובמקומות בהם הם מרגישים שליטה. המטוס לעומת זאת הוא מקום סגור, שלא ניתן לצאת ממנו במהלך טיסה, ומנוהל על-ידי צוות לא מוכר (האם אפשר לסמוך?).הנה מעט נתונים סטטי...
אילמות סלקטיבית אצל ילדים: אבחנה, גורמים וטיפול CBT אינטרנטי לאילמות סלקטיבית https://www.cbteamathome.co.il/ מאת: ד"ר לילך רחמים, יולי 2018 אילמות סלקטיבית מוגדרת כחוסר יכולת עקבית לדבר במצבים חברתיים מסוימים. היא  נובעת מחרדה לדבר עם אחרים ובנוכחות אנשים שנמצאים מחוץ ל"מעגל הביטחון" שבו הילד מרגיש בטוח לדבר. מעגל הביטחון הינו סובייקטיבי ולכל ילד וילדה עם אילמות סלקטיבית יש "כללים" סובייקטיביים ע...
https://www.cbteamathome.co.il/  עוזרים לכל המשפחה להתמודד עם חרדה ומתח תחת איום מתמשך. מאת: ד"ר לילך רחמים מאמר זה מוקדש להורים שחיים באיזורים הנמצאים תחת איום מתמשך. צוות CBTEAMATHOME וד"ר לילך רחמים מאחלים לכולנו שקט וביטחון.במדינת ישראל אוכלוסייה גדולה של הורים וילדים עוברת טראומה מתמשכת וחוזרת. מאמר זה מוקדש להורים וילדים החווים אירועים טראומטיים חוזרים ומתמשכים ומספק שיטות שהוכחו במחקרים כיע...
 ניהול כעסים וטיפול CBT אינטרנטי בהתקפי זעם וקושי בויסות רגשי  מאת: ד"ר לילך רחמים, אוגוסט 2018   כעס ותסכול הם רגשות טבעיים ומועילים. הם עוזרים לנו לסמן גבולות ולשמור על עצמנו ועל יקירנו. כולנו מרגישים מדי פעם כעס ותסכול. יחד עם זאת, ישנם ילדים, מתבגרים ומבוגרים שמגיבים בכעס, תוקפנות ואף באלימות ביתר קלות, ומתקשים לנהל את רגשותיהם ולווסת את התנהגותם במצבים רבים. לדוגמא, ילד שמתפרץ באלימות כשילד א...
איך לצלוח בשלום את תחילת שנת הלימודיםלהתמודד עם פחדים וחרדות של ילדים בעזרת הכנה לקראת הימים הראשונים בבית-הספר ובגן ד"ר לילך רחמיםכל הילדים מתרגשים מאוד לקראת פתיחת שנת הלימודים והצעירים יותר, אלו שזו להם השנה הראשונה במסגרת חדשה מגלים התרגשות רבה מאוד המלווה בחששות ולעיתים בחרדת פרידה. חרדת פרידה היא אחת מסוגי החרדות אצל ילדים. היא מאופיינת בחשיבה דאגנית שבמרכזה פחד שדבר מה יפריע לאיחוד מחדש עם ...
      CBT לעזרה עצמית באינטרנט לילדים ומתבגרים עם הפרעות טיקים טיפול CBT בעזרה עצמית לילדים והורים ומתבגרים בגילאי 6-17 אשר מתמודדים עם הפרעות טיקים יתקיים באתר CBTEAMATHOME במסגרת מחקר באישור ועדת האתיקה של ביה"ס לפסיכולוגיה המרכז הבינתחומי הרצליה ובחסות ארגון סינדרום טורט בישראל (אסט"י)  https://www.facebook.com/toret.israel  הטיפול לעזרה עצמית יינתן ללא עלות.  הטיפולים לא ייכללו כל התערבות תרופ...
 CBT לעזרה עצמית באינטרנט לבוגרים עם הפרעות טיקים טיפול CBT בעזרה עצמית לבוגרים (גילאי 18+) אשר מתמודדים עם הפרעות טיקים יתקיים באתר CBTEAMATHOME במסגרת מחקר באישור ועדת האתיקה של ביה"ס לפסיכולוגיה המרכז הבינתחומי הרצליה ובחסות ארגון סינדרום טורט בישראל (אסט"י)  https://www.facebook.com/toret.israel הטיפול לעזרה עצמית יינתן ללא עלות, לאחר הערכה קלינית ומילוי שאלונים. במסגרת המחקר יושוו תוצאות ההתע...
 מהפיכה בתחום הנגשת טיפול פסיכולוגי בישראל: טיפול CBT בעזרה עצמית באינטרנט למתבגרים ובוגרים ולילדים בעזרת הורים  קופות החולים, חברות פרטיות ומוסדות ממשלתיים עוברות בעשורים האחרונים לשירותים דיגיטליים. המדיה הדיגיטלית מאפשרת להזמין תורים, לאסוף מרשמים, תוצאות מעבדה וגם לתת טיפול רפואי ופסיכולוגי אינטרנטי לאנשים עם מוגבלויות.  האם טיפול פסיכולוגי יכול להתקיים באינטרנט?עולם של אפשרויות טיפול באינטרנט...
טיפול בפוביות: פוביית נהיגה, פוביית קהל, דם, חרקים, גבהים, טיסה...  שילוב של טיפול עצמי מונחה באינטרנט עם טיפול פנים אל פנים לפוביה ספציפיתד"ר לילך רחמים חרדת (פוביית) נהיגה היא סוג של פוביה ספציפית. פוביה היא פחד מוגזם, לעיתים אף נתפס כלא הגיוני, עיקש ועוצמתי בעת חשיפה או לקראת חשיפה לגורם (מקום, מצב, חפץ) מסוים והימנעות ממנו כתוצאה מכך. ציפייה להתקלות בגורם הפובי והחשיפה לאותו גורם מעוררת פחד קי...

לקבלת מידע או לקביעת פגישת טיפול או התייעצות, מלאו פרטיכם ואנו נחזור אליכם בהקדם‏

לילך
רחמים
CBTeamAtHome
פסיכולוגיה
גנסין 22
גבעתיים
, גוש דן
ישראל
+972 73 7576833