ליווי ילדים באובדן - מדריך למטפלים, מטפלות והורים

מבוא

תגובות ילדים לאובדן אדם קרוב בנסיבות טראומטיות 

אובדן הורה בילדות הוא אירוע של פרידה טראומטית בטרם עת. האובדן משפיע עמוקות על ההתפתחות הרגשית של הילד. בעקבות האובדן ילדים יחוו תגובות אבל. אבל הוא תהליך טבעי של הסתגלות לאובדן, הכולל עצב, געגוע, בלבול ולעיתים חרדה. עם הזמן ילדים מצליחים להמשיך בחיים, תוך שמירה על קשר לנפטר באמצעות זיכרונות. התגובות לאובדן קשורות להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של הילד או הילדה.

תינוקות ופעוטות: יביעו מצוקה בחוסר שקט ובקשיי אכילה ושינה.

ילדי גן: עשויים לסרב לקבל את המוות, לחפש את הנפטר, ולשאול שאלות חוזרות כמו: "האם אני אמות?" או "האם גם אתה תמות?" ילדי בית ספר יסודי מתחילים להבין את משמעות המוות, אך מתקשים להאמין שזה יכול לקרות להם או לקרוביהם.

התגובות הנפוצות בקרב ילדים בגיל גן ובגיל בית ספר הן כעס, נסיגה התפתחותית – היצמדות למבוגרים, הבעת מצוקה בזמן פרידה והרטבת לילה.

לעיתים בתגובה לאובדן טראומטי, למשל כשהמוות היה פתאומי, אלים או מפחיד, תהליך האבל הטבעי מסתבך לאבל מורכב. במצב זה מופיעים תסמינים כמו זיכרונות מפחידים, הימנעות מכל מה שמזכיר את הנפטר, תחושות אשמה וחרדת פרידה עזה. התסמינים הללו מקשים על ילדים לעבד את האובדן ולהמשיך בחייהם, ללא נוכחותו הפיזית של הנפטר.

מהו אובדן טראומטי?

כשהאובדן מתרחש בנסיבות טראומטיות כמו מלחמה, פיגוע, תאונה קשה או התאבדות, התגובות עוצמתיות יותר, וילדים עלולים לחוות זיכרונות ודימויים מפחידים מהאירוע. נוסף על כך, הם עלולים להימנע מכל דבר שמזכיר את הנפטר, לחוות תחושות אשמה מתמשכות וכעס, לבכות בכי מתמשך ולחפש בעקשנות את הנפטר, לחוות ניתוק רגשי או רגישות קיצונית לתזכורות של הטראומה, חרדת פרידה ופחדים אחרים, קשיי שינה ודריכות יתר, לאבד עניין בפעילויות ובקשרים חברתיים, לעבור שינויים משמעותיים בשינה ובאכילה ולהביא לפגיעה בתפקוד בבית, בלימודים או בחברה וקושי לחזור לשגרה.

מה מקשה על ילדים להתמודד עם האובדן?

1. קושי לעכל את האירוע הטראומטי.
2. מחשבות שליליות של ילדים על עצמם ועל אחרים, כגון: "זה קרה בגללי", "מישהו אחר היה מצליח למנוע את מה שקרה", "זה מפני שכעסתי עליו". מחשבות אלו עשויות להפריע לילדים להשלים עם האובדן, וליצור קשר עם דמות הנפטר בזיכרון.
3. תפיסה שלילית של היכולת שלהם לשאת מחשבות וזיכרונות, אשמה, כאב ובושה.
4. תגובות לטראומה, כגון: מחשבות ודימויים חודרניים, כעס ומצוקה גופנית.
5. ניסיונות להימנע ממצבים, משיחות, ממחשבות ומרגשות שנקשרים לטראומה ולאובדן עצמו. המצוקה הרגשית פוגעת ביכולת של ילדים להרהר בנפטר או לחלום עליו, בלי לחוש מצוקה חריפה.

מהם גורמי החוסן והכלים הטבעיים שעוזרים לילדים להתמודד עם אובדן?

בני משפחה ומטפלים יכולים לעזור לילדים לעכל את האבל, להתמודד עם האובדן ולשגשג.

תמיכה: כשילדים מאבדים הורה בנסיבות טראומטיות, חשוב לעזור להם לעכל את הטראומה, ולהתמודד עם האובדן.

ללמוד על תהליך האבל: בני משפחה ומטפלים יכולים לעזור לילדים להבין שהם מתאבלים, ושתהליך האבל והרגשות העוצמתיים שהם מרגישים הם טבעיים. כמו כן אפשר ללמד אותם כלים שיכולים לעזור להם לווסת רגשות ולחזור לשגרה. בד בבד, להכיר בכך שכעת תתנהל שגרה אחרת. יתרה מזו, ילדים צריכים שיסבירו להם את הסופיות של המוות, אך בד בבד, יעזרו להם להמשיך לקיים קשר עם האדם היקר שנפטר, בדרך שמתאימה להם ולאמונה שלהם.

לאפשר לילדים לפרוק כעס באופן מקובל חברתית: ילדים צעירים מתקשים לבטא את המחשבות שלהם. החרדה, המצוקה והכעס מתבטאים ברגזנות ובהתפרצויות זעם. מבוגרים יכולים להציע להם לבטא כעס בדרך בטוחה, כמו לקרוע דפים או להכות בכרית. רגשות אחרים אפשר לבטא בציור ובמשחק, למשל, הצגת רגשות בפנטומימה.

הזדמנות לעבד את הטראומה ואת האובדן: בני משפחה ומטפלים יכולים להקשיב לילדים ולעזור להם לדבר על האירוע הקשה שעברו, להסתכל בתמונות של הנפטר ולהיזכר בו, תוך תמיכה בתהליך וברגשות הכואבים והמטרידים שילדים מביעים בתהליך עיבוד האבל ועיכול האירועים הקשים שהם עברו. חשוב לתת לילדים הזדמנות לדבר על מה שעובר עליהם, ולהציג להם שיטות שעוזרות לגשר בין החיים לפני האירוע לחיים שאחריו. שיטות אלה כוללות עיבוד ועיכול של האירוע הקשה, מציאת משמעות, ויסות רגשות חריפים וחשיבה גמישה שעוזרת להתמודד עם המציאות החדשה.

מתן משמעות: חשוב לעזור לילדים לחשוב אחרת על עצמם ועל המצב. שיחה על רגשות כמו פחד ומחשבות שקשורות לפחד נותנת לילדים הזדמנות לספר על פחד מפני אובדן נוסף, על בושה ועל אשמה וללמוד לחשוב בצורה שמקדמת הסתגלות למציאות החדשה וחזרה לשגרה.

 על הספר

הספר מזמין ילדות וילדים המתמודדים עם אובדן להזדהות עם גיבורת הסיפור, גַּאיָה, ולהכיר כלים ושיטות להתמודדות, בליווי הורים או מטפלים.

גאיה מספרת על חייה מאז מות אביה. כילדה, היא מתקשה להבין את הסופיות של המוות ולהתמודד עם מחשבות ועם רגשות כואבים. היא כועסת על אבא שלה ועל עצמה, ומנסה להימנע מכל מה שמזכיר לה את אביה ואת נסיבות מותו, כדי לא לחוש כאב ומצוקה.

באמצעות סיפורה של גאיה ילדים במצב דומה יכולים ללמוד בדרך עדינה על תגובות האופייניות לאובדן הורה, ולרכוש כלים שיסייעו להם בהתמודדות עם האובדן.

בספר שזורים כלים ושיטות שעוזרים לילדים לעבד את האובדן הטראומטי:

מכל לשמירת זיכרונות: יצירת מכל, כמו מגרת זיכרונות, שבו הילדים בוחרים בדברים שיכולים להזכיר להם את הנפטר, והוא עוזר להם לשמור על הקשר איתו בזיכרון. גאיה בוחרת לשים במגרה תמונות ופרח ורוד מהכד שבסלון, שמזכיר לה את הסתיו שבו היא ואביה שתלו יחד פרחים בגינה.

מתן הזדמנות לבטא רגשות: ילדים שאיבדו הורה עשויים לקנא בילדים אחרים שיש להם שני הורים. גאיה מקנאה בחברתה נורית כשאבא שלה מתחפש לליצן ביום ההולדת. אימא של גאיה מנרמלת את הקנאה ואומרת: "לקנא זה הכי טבעי בעולם", ואפילו מגלה לגאיה שזה קורה גם לה. בזכות כך גאיה מבינה שהקנאה היא רגש טבעי, ומפסיקה לכעוס על עצמה על שהיא מרגישה קנאה או שמחה.

יש ילדים שמרגישים אשמה בגלל ההתנהגות שלהם: מה הם לא עשו, או לא עשו מספיק כדי לעזור לנפטר או למנוע את המוות. יש ילדים שמתביישים מכיוון שהם מרגישים שונים לעומת ילדים אחרים שיש להם אימא ואבא. גאיה משוחחת עם אימא שלה, והיא עוזרת לה לחשוב אחרת ולהרגיש טוב יותר.

ילדים שאיבדו הורה עלולים לפחד שמשהו רע יקרה גם להורה השני. גאיה מספרת לאימא סוד – היא פוחדת שיקרה גם לה משהו רע, ושואלת: "מי ידאג לי?" אימא מקשיבה, מנרמלת את הפחד, ומבטיחה לשמור על עצמה. חשוב לאפשר לילדים לבטא את הפחדים האלה ולתת להם תחושת ביטחון.

מתן רשות לשמוח וליהנות: היגון, הבושה, האשמה, הפחדים והגעגוע העז לנפטר עשויים להפריע לילדים לשחק וליהנות. לצד זאת, ילדים עשויים לחשוב מחשבות, כגון: "אם אשחק או אעשה דברים מהנים אחרים, זה אומר ששכחתי אותו". מחשבות אלה לא מאפשרות לילדים לעשות פעילויות שגורמות להם ליהנות ולצחוק. בני משפחה ומטפלים יכולים לעזור לילדים לאפשר לעצמם ליהנות, ולא לחשוש מכך שזה לא לגיטימי או שמשמעות הדבר היא שכחה או נטישה. אימא של גאיה מזמינה אותה לרקוד לצלילי המוזיקה שאבא אהב. בדרך זו גאיה מבינה שאפשר להמשיך בחיים, ללא הנוכחות הממשית של אבא, אבל כן עם זו המופנמת.

כתיבת מכתב פרידה: ילדים שאיבדו אדם קרוב בנסיבות טראומטיות לא הספיקו להיפרד. משום כך, יש לאפשר להם להיפרד בעזרת כתיבת מכתב, כפי שגיבורת הספר עושה.

יומן שעוזר להמשיך את הקשר עם הנפטר: ילדים צריכים שיעזרו להם להבין את הסופיות של המוות, ובד בבד לשמר את הקשר עם האדם היקר שנפטר. גיבורת הסיפור כותבת יומן שבו היא כותבת לאביה ומשתפת אותו בחוויות שהיא עוברת. כתיבת היומן עוזרת לה לחשוב, "מה אבא היה עושה או אומר". כך היא משמרת את הקשר עם אבא בזיכרון, ונעזרת בקשר המופנם כדי לפתור בעיות ולקבל החלטות.

סמלים וקשר מתמשך: ילדים יכולים למצוא סמלים שמייצגים עבורם את הקשר עם ההורה שנפטר. בסוף הסיפור גאיה רואה כוכב בהיר בשמיים שמאיר את הפרחים הוורודים בכד. הסמל הזה עוזר לה להרגיש שאבא עדיין איתה בדרך כלשהי. בני משפחה ומטפלים יכולים לעזור לילדים למצוא סמלים משלהם – כוכב, שיר, ריח או חפץ מיוחד – שמייצגים את הקשר המתמשך עם ההורה שנפטר.

התהליך שעוברת גאיה, גיבורת הספר, יכול לעזור לילדים שעברו חוויות דומות להזדהות איתה, וללמוד דרכים שעוזרות להתמודד עם האובדן.

מחברת הספר 

ד"ר לילך רחמים היא פסיכולוגית קלינית ורפואית בכירה, בעלת ותק של 30 שנה בתחום הטיפול והשיקום מטראומה. היא מפתחת פלטפורמת "אתם-איתי" לטיפול בילדים עם PTSD, שאומצה על ידי משרד הבריאות כמשאב לאומי מאז ה-7 באוקטובר. ד"ר רחמים היא מחברת הספר "לגלות את הגן הנעלם: ילדים בטיפול" (הוצאת דיונון, פרובוק) ולמעלה מ-40 פרסומים מקצועיים בתחום הטיפול בטראומה ואבל טראומטי.

בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר 2023 מונתה ליו"ר ועדת משפחות במועצה הלאומית לפוסט-טראומה של משרד הבריאות, צורפה לוועדה המיוחדת לקליטת ילדים חטופים, ונסחה הנחיות מקצועיות לקליטת ילדים ששבו מהשבי.

מאיירת הספר

שרית שופן, אמנית, מטפלת באמצעות אמנויות, מומחית בטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) ומומחית לטיפול בילדים נפגעי טראומה.